הגז הזה שייך לנו | נאומו של ח"כ דב חנין על עסקת הגז עם בעלי ההון

אני רוצה, בנאומים שלי ובנושא הזה, לנתח כמה הטבות לעשירים ולהציג אותן בפני אזרחי ישראל. אני מבקש את סבלנותך, אדוני היושב-ראש, כי חלק מהדברים הם מספרים, ולכן אני רוצה להיות מאוד מדויק. הנה, למשל, היום מתפרסם מחקר שעושה מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מחקר מזעזע, שמלמד ששיעור הכנסות המדינה בישראל מתגליות גז ונפט הוא הנמוך בעולם. שיעור ההשתתפות של המדינה בהכנסות ספקות הגז הטבעי למשק היום – ואני מדבר גם על תמלוגים וגם על מסים, הכול, בסך הכול, מגיע לסביבות 35%, כאשר בעולם הטווח הכי נמוך חוץ מישראל זה 40%, והטווח הכי גבוה, אדוני היושב-ראש, זה 94%. התמלוגים של המדינה מתגליות גז ונפט הם – שימו לב: 12.5% בלבד. אנחנו נותנים מרבצי גז שלנו למישהו, להשתמש בהם, והתמלוגים שאנחנו לוקחים זה 12.5%. זה ממש בוננזה, הדבר הזה.

מדיניות המיסוי של ישראל בתחום של נפט וגז למעשה לא עודכנה מאז שנת 1952, והיא צריכה להיות מעודכנת, כי היום ישנו למשל סקר גיאולוגי שעשה ה-USGS, המכון הגיאולוגי של ארצות-הברית, שמעריך את פוטנציאל הפקת הגז באגן המזרחי של הים התיכון – אגב, לא הכול שלנו, לא הכול שייך לישראל – אבל פוטנציאל הפקת הגז באגן המזרחי של הים התיכון מוערך בשווה ערך ל-540 מיליארד דולר. זה סכום עצום. לפי החוק כיום בישראל, המדינה זכאית לתמלוגים אך ורק בשיעור 12.5% מההכנסות ברוטו ממכירת הגז, אבל מצד שני המדינה משתתפת בהוצאות השוטפות של הליך ההפקה בשיעור כ-15%, כך שבפועל שיעור התמלוגים שממנו המדינה נהנית מסתכם בסופו של דבר ב-10.6% בלבד.

חוץ מזה, אדוני היושב-ראש, זכייני הפקת הגז והנפט נהנים מהטבות מס גם בגין הוצאות החיפושים – אני מתכוון גם להכרה בהוצאות לצורכי מס של החיפושים – וגם בגין הרווחים מההכנסות בתחום, מה שנקרא ניכוי אזילה.

חבר הכנסת שאמה, אני שמח שהצטרפת אלינו, כי אני שומע – בשמחה שמעתי – שגם אתה שותף לזעם בנושא הזה, ואני מבין שאתה מגיש הצעת חוק להגדיל את תמלוגי המדינה מתגליות גז ונפט ל-16%, מ-12.5% שהם בעצם 10,6% בפועל ולחייב חובת מכרזים כך שתהיה תחרות בין הזוכים. אני, אגב, הייתי אפילו הולך רחוק יותר ממך, כי אני מסכים גם לדברים שלפחות הובאו בשמך, ואני חושב שאתה גם עומד מאחוריהם, שבסופו של דבר הדברים האלה שייכים לנו, לציבור הישראלי. זאת נקודת המוצא. הגז הזה שייך לנו.

מאה אחוז. אז אנחנו יכולים להחליט שאנחנו כמדינה משקיעים בחיפוש ובהפקה, וזאת האופציה שאני הייתי מעדיף. אנחנו יכולים גם להחליט לתת את זה לגורמים פרטיים שייקחו על עצמם גם את הסיכון בתחום הזה, אבל שזה יהיה סיכון מתקבל על הדעת וסביר, לא כאלה בוננזות.

ואני מקווה שגם אדוני, השר שמחון, וחברי הכנסת שנמצאים פה – שיהיה שיתוף פעולה רחב בנושא הזה, כי זאת פשוט שערורייה שממש איננה מתקבלת על הדעת.

אני רוצה לומר לכם, עמיתי חברי הכנסת, שכשאנחנו מדברים על השתתפותה של המדינה באותן תגליות גז שמתגלות בישראל, ההשתתפות הזאת בעתיד עוד תלך ותצטמצם, כי עם הרפורמה במס החברות, למעשה, עד שנת 2016 הרפורמה במס תפחית את השתתפות המדינה ברווחי תגליות הגז, מכיוון שמס החברות יופחת, למשל, לשיעור של 18% בלבד. זאת אומרת, ההשתתפות של המדינה, ההשתתפות שלנו, ברווחים ממה שבעצם שייך לנו – זה הרי גז ששייך למדינת ישראל ולציבור הישראלי, תלך ותפחת בגלל מדיניות שבעצם מחלקת את אוצרות המדינה, את נכסי המדינה ואת כספי המדינה לעשירים, לטייקונים, לבעלי הון.

אדוני היושב-ראש, חשוב מאוד לראות בהקשר הזה את התמונה הזאת, השערורייתית, של השיעור הנמוך של הכנסות המדינה מתגליות גז, גם בראייה השוואתית. ובמחקר של מרכז המידע והמחקר של הכנסת יש גם בדיקה השוואתית של מנגנוני התמלוגים והמיסוי הנהוגים בעולם. ברמה הכללית, בעולם קיימות שתי שיטות עיקריות להשגת המטרה של השתתפות הציבור ברווחי גז, נפט ופחם; המודל האחד הוא מודל של גביית תמלוגים, מודל אחר הוא מודל של מיסוי על רווחים. אני, כמובן, בשלב זה, לא מדבר על המודל השלישי, שהזכרתי אותו בחילופי הדברים עם חבר הכנסת שאמה, שהוא המודל שהמדינה עצמה, באמצעות חברות שלה, שהיא בעלים בהן, היא מבצעת את חיפושי הנפט והגז והפחם, קודחת אותם ומפיקה אותם, ומכניסה לקופתה באופן ישיר את כל ההכנסות. בעולם הקפיטליסטי שתי השיטות הרווחות הן או תמלוגים או מסים, כאשר כמובן מסים משולמים מתך הרווחים, זאת אומרת הכנסות בניכוי ההוצאות, ותמלוגים משולמים מתוך הערך הכולל של התפוקה.

המחקר מראה מודלים שונים שנעשים במדינות שונות. אני רוצה לתת רק כמה נתונים, כדי שבאמת הציבור יבין שלא צריכים להיות סוציאליסטים כמוני כדי לדרוש שיעור הרבה יותר גדול של השתתפות המדינה ברווחי הגז שמופק אצלנו. אני יכול לתת כמה דוגמאות.

המדינה שמחזיקה בשיא בתחום הזה היא קטאר, אבל יגידו: בסדר, קטאר שייכת לאמיר שם, וזה לא בדיוק מגיע למדינה, אבל נניח בנורבגיה שיעור ההשתתפות של הממשלה בהכנסות מגז ונפט הוא בין 85% ל-87%. ברוסיה, שהפכה להיות מדינה היפר-קפיטליסטית, מדינת הטייקונים, שיעור ההשתתפות של המדינה הוא בין 83% ל-85%. במצרים – בין 76% ל-77%, בקולומביה – בין 69% ל-71%, והרשימה היא רשימה מאוד ארוכה. אגב, ישנן גם מדינות לא מפותחות, כמו, נניח, אזרבייג'אן או אינדונזיה, שבהן אין רגולציה כמו חוק הנפט שקיים אצלנו, ואז בדרך כלל מה שקורה זה שחותמים על הסכם ייצור משותף, PSA, שבו החברות הפרטיות לוקחות על עצמן את הסיכון הכרוך במציאת הנפט ובהפקתו, ולאחר התגלית, מתוך המכירות הן רשאיות לכסות את הוצאותיהן. רק לאחר מכן נחלקות ההכנסות ביחס של 80% לממשלה ו-20% לחברה.

עמיתי חברי הכנסת, מה שאנחנו רואים במחקר ההשוואתי הזה הוא שמדינת ישראל היא שיאנית, היא שיאנית בהפקרת משאבי הטבע, מחצבי הטבע, לטייקונים, לבעלי הון פרטיים. אגב, אדוני היושב-ראש, ההפקרות בתחום הזה לא מסתיימת רק בצד הכספי, כי הרי את הגז הזה צריך להפיק ולהביא אותו לארץ וצריך להקים איזשהו מתקן. מדובר במתקן די גדול שצריך לקלוט את הגז הזה ולבצע בו איזשהו עיבוד ראשוני. מתקן כזה הוא דבר לא פשוט. קודם כול, זה מתקן גדול, זו פגיעה בטבע, בנוף. מעבר לזה, זה סיכון ביטחוני. זה סיכון בטיחותי וביטחוני. המתקן הזה הוא מתקן מאוד רגיש, ואם מתקן כזה נפגע וחס וחלילה מתלקח, התוצאה היא תוצאה קטסטרופלית.

ולכן, במדינה כל כך צפופה כמו מדינת ישראל, לא מדינה שבה יש מרחבים עצומים בלי בני-אדם, מדינה שכולם בעצם – איך אומרים? צפונית לבאר-שבע אנחנו כבר היום צפופים פי שניים מהולנד, שהיא המדינה הצפופה באירופה, מדינה מאוד צפופה – הדבר הטבעי, המובן והנכון היה לעשות מה שנעשה במדינות פחות צפופות, וזה להקים את אותה אסדה בים, שבה יתבצע תהליך הטיפול הראשוני בגז. זה דבר יותר נכון, זה דבר יותר סביבתי, זה דבר יותר בטיחותי וזה גם דבר יותר ביטחוני. הרי אפשר לפגוע בדבר כזה גם בטיל, לא צריך, אגב, פצצת אטום כדי לפגוע בזה. אבל אצלנו האופציה הזאת בכלל לא נשקלה, למה? כי זה עולה יותר כסף ליזם. זה עולה יותר כסף ליזם ולכן האופציה הזאת בכלל לא עמדה על סדר-היום!

במקום האופציה הזו התחילו לדבר על חוף דור…. ואחר כך, כשקם קול צעקה רמה של תושבי הסביבה, התחילו לחשוב על אופציות אחרות. עכשיו מדברים על איזושהי אופציה ליד עין-איילה, ליד פורדיס, אבל גם האופציה הזאת היא אופציה שאיננה מתחשבת באותם אנשים שנמצאים מסביב. האופציות האלה נבחרות מכיוון שלעשות את מה שצריך עולה לזכיין יותר כסף.

אני אומר לכם, עמיתי חברי הכנסת, תראו איזו שערורייה: לא רק שאנחנו נותנים את הגז הזה לזכיינים פרטיים שמרוויחים בשיעור חסר תקדים; באמת, אם אנחנו נשווה אותו לכל מקום אחר בעולם, הם לא ימצאו כזו "בוננזה" כמו ה"בוננזה" הישראלית. לא רק שאת זה אנחנו נותנים אלא אנחנו גם מוכנים ללכת לקראתם בהימנעות מלתכנן את הדבר הנכון מבחינה סביבתית, מבחינת בריאות הציבור, מבחינת הגנה על ביטחון הציבור ובטיחות הציבור.

עמיתי חברי הכנסת, זו מערכת שרואה את הכלכלה רק דרך העשירים. אומר את זה, דרך אגב, גם גם ה-OECD בדוח שלו על מדינת ישראל, ואומר את זה גם בנק ישראל. לפני עשרה ימים התפרסם דוח בנק ישראל, שהתמונה שלו בהקשר הזה היא חדה וקשה. מצד אחד, מלמד אותנו הדוח של בנק ישראל, יש לנו במדינת ישראל ריכוז פנטנסטי של עושר. הריכוז הזה הוא בידי קבוצה קטנה מאד של טייקונים. באמת, זאת אומרת יש לך קבוצה קטנה, אדוני השר, של גורמים כלכליים ששולטים למעשה על המשק הישראלי. בנק ישראל רואה בתופעה הזאת איום על היציבות הכלכלית. הוא הרי לא בא מתוך השקפת עולם, לא סוציאליסטית ולא סוציאל-דמוקרטית, אלא מתוך השקפה שמחפשת שיקולים של יציבות כלכלית. אותה ריכוזיות פנטסטית במשק הישראלי שמתבטאת בשליטתה של קבוצה מאוד קטנה של טייקונים על המשק כולו, היא סכנה למשק, אומר לנו בנק ישראל, והיא מבטאת ריכוז של העושר באופן קיצוני בצד אחד.

בצד השני של המשוואה, אדוני היושב-ראש, יש לנו תמונה מדאיגה של עוני שגם אותה צריך לראות במשקפיים חברתיים. העוני הזה גדול במיוחד בקרב האוכלוסייה החרדית, גדול במיוחד בקרב האוכלוסייה הערבית. הוא גדול בקרב האוכלוסייה הערבית כי יש השתתפות נמוכה בכוח העבודה גם של נשים ויש השתתפות נמוכה של נשים בכוח העבודה לא מכיוון שנשים לא רוצות לעבוד; נשים רוצות לעבוד, אין להן ברירה, הן חייבות לעבוד כי אין מספיק הכנסה למשפחה. אבל הן לא יכולות לעבוד כי אין מקומות עבודה במקומות המגורים שלהן. אין אזורי תעשייה בכפרים דרוזיים, בכפרים ערביים. נשים שרוצות לעבוד מחוץ למקום המגורים שלהן, אין להן תחבורה ציבורית. אין תחבורה ציבורית מספקת ביישובים הערביים והדרוזיים. אם כבר יש רכב אחד למשפחה, בדרך כלל הוא מוחזק אצל הבעל ואותה אשה שרוצה לצאת לעבודה לא יכולה לצאת לעבודה גם אם היא מאוד רוצה בכך. אני כבר לא מדבר על כל מיני שירותים תומכי נשים עובדות, כמו למשל מעונות יום לילדים, וכל מיני מערכות אחרות, שגם הן חסרות. שני היבטים הזכרתי בתמונת העוני, החרדים מצד אחד והאוכלוסייה הערבית מצד שני – שיעורי אבטלה מאוד גדולים ביישובים ערביים.

אבל הנתון המעניין ביותר בדוח הזה, עמיתי חברי הכנסת, הוא דווקא של תמונת העניים החדשים. העניים החדשים במדינת ישראל הם אנשים עובדים, אנשים שקמים בוקר בוקר, הולכים למקום העבודה ומנסים לפרנס את עצמם ואת משפחותיהם בכבוד. האנשים האלה לא מצליחים להתפרנס בכבוד, לא מצליחים להתפרנס בכבוד כי השכר שלהם לא מאפשר להם פרנסה בכבוד.

תמונת העוני בחברה הישראלית, היום יותר מאשר בעבר, היא תמונת העובדים העניים, וזו תמונה שמחייבת אותנו לחשיבה אחרת. זו תמונה שמחייבת אותנו קודם כול להעלאה אמיתית של שכר המינימום. זו תמונה שמחייבת אותנו לפתרונות חברתיים כמו תחבורה ציבורית, שירותי טיפול בילדים שיאפשרו לנשים לצאת לעבודה יותר. זו תמונה שמחייבת אותנו בדיוק לכיוון החברתי ההפוך מזה שממשלת ישראל הנוכחית הולכת בו.